נכון, לרובנו קשה בלימודים. לימודים דורשים לא מעט זמן מאמץ והשקעה. אבל כמו תמיד, יש אלה שקשה להם יותר. מיכאל, סטודנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן, אובחן כסובל מליקוי למידה. הליקוי שלו היה מאתגר במיוחד, שכן הוא אובחן גם כדיסלקט וגם כדיסגרף. בשנות הלימודים בתיכון הוא עדיין לא אובחן ולכן למרות שקיבל עזרה בלימודים מרבים היא לא הייתה אפקטיבית.
פרוש הדבר הוא שמיכאל מתקשה בקריאה, כמעט שאינו כותב בעברית, ולא כותב או קורא באנגלית בכלל. בהבנה ובדיבור באנגלית הוא שולט מצויין. עד כיתה ד’ למשל, הוא לא ידע לקרוא בעברית. בתיכון הפנו אותו לבתי ספר אחרים, טובים פחות, בטענה ש"ממילא לא יוציא בגרות". במשך התיכון הוא סבלה מזלזול והתעלמות מקשיים כי למרות שקיבל עזרה בלימודים היא לא עזרה לו, והסביבה זילזלה בו. את הבגרות השיג אך בקושי עם הרבה עזרה בלימודים. וכפי שהוא הגדירה זאת: "כל האיבחונים שעשיתי וכל העזרה שקיבלתי זה רק כי להורים שלי היה כסף לממן אותם".
עבור מיכאל, עצם ההגעה לאוניברסיטה הנה הישג אדיר. זו הוכחה לכך שהוא מצליח ללמוד, חרף כל חוסר האמון שהוא נתקל בו. איבחון נוסף שעבר באוניברסיטה מאפשר לו לקבל הקלות ועזרים שונים כגון תוספת של זמן, כתיבת מבחנים בבית, היבחנות בעל פה, והתעלמות משגיאות כתיב. בנוסף, נעזרת מיכאל במרכז לליקויי למידה של האוניברסיטה. במרכז יש סורק שסורק דפים באנגלית ותוכנה שמקריאה את המאמר, וכן הוא קיבל עזרה בלימודים דרך פר"ח חונך שעזר לו לקרוא ולסכם עבודות או שעורים פרטיים בתשלום סמלי. נוסף על כל זה מיכאל נעזר בהרבה מאוד עזרה פרטית.
לכן יש חשיבות רבה לכך שהעזרה תהיה ממוקדת. למרות האבחון של מיכאל, היו מקרים שמרצים התייחסו בזלזול לקשיים שלו ואף היו מרצים שסירבו לאפשר לו להגיש מבחן בית או להבחן בעל פה והתעקש שיכתוב את הבחינה. לא עזרו הסברים שלמרות שמיכאל יודע את התוכן את הבחינה הוא יאלץ להקדיש לבחירת המילים והניסוח על חשבון הזמן היקר של מחשבה על התשובה עצמה. בתגובה הפטיר המרצה, "אז למה בכלל באת ללמוד?". כואב הלב שעדיין ישנם אנשים שלא מאמינים ללקויי למידה, אפילו בקרב אנשים משכילים.
